Emiliues Grandet, 3 volumes, 1000 pages each (overall 3000 pages).
Rise
ייסודה של קיוס היה תהליך הדרגתי. ההיסטוריה שלה מתחילה במלומד וחוקר טבע סקרן ובדלן בשם קאיוס (Kaios). קאיוס נודע בזכות מחקריו יוצאי הדופן בחומרים ובטבע, ובשל נטייתו להתבודד כונה לעיתים “החוקר האדום”, על שם גלימתו או העדפתו לחומרים מסוימים בבניה. נפוצו גם שמועות על מקורות הידע שלו, אך אלו נותרו בגדר ספקולציות. קאיוס טייל בעולם בחיפוש אחר ידע נשכח, טכנולוגיות עתיקות וחומרים נדירים למחקריו. בשלב מסוים (שנת 903), הוא התמקם בהריסותיה של בירת לורשיה העתיקה אשר בעמק האמסיאני. מטרתו הייתה לחקור את ההיסטוריה של המקום ואת הידע הטכנולוגי וההנדסי שאבד עם חורבנה של העיר, שהכילה שרידים ארכיטקטוניים מרשימים, מערכות תת-קרקעיות מורכבות ושרידים אחרים בעלי עניין מדעי (כמו מבנים מתקופת לורשיה, פלארד, וקריפטה עתיקה).
קאיוס בנה לעצמו מגדל מרשים, תוך שימוש בטכניקות בנייה מתקדמות וניצול חומרי הגלם המקומיים שמצא בהריסות. הוא החל לחקור את המקום במרץ, תוך שהוא מכלכל את עצמו באמצעות שיטות שימור מזון מתקדמות שפיתח וידע נרחב בצמחי מאכל ומרפא מקומיים.
תקופה לאחר מכן (905), החלו להגיע מתיישבים לאזור. הנוכחות של קאיוס, שהתמודד ביעילות עם חיות טרף ופגעים אחרים ששרצו בהריסות הנטושות, והמוניטין שלו כאיש חזק ובעל ידע נרחב, הרתיעו שודדים ופראים. כתוצאה מכך, האזור הפך בטוח יותר, והמתיישבים הקימו כפר דייגים קטן לצד הנהר. בתחילה, שתי הקבוצות – כפר הדייגים וקאיוס – התקיימו בנפרד. הדייגים חששו מעט מהחוקר המתבודד והמוזר, אך האמינו ששמירה על מרחק תבטיח יחסים תקינים. קאיוס, מצדו, היה שקוע במחקריו ולא מצא סיבה ליזום קשר.
יום אחד, קאיוס, שמאס במזון המשומר והחדגוני שלו, החליט לרדת לכפר לקנות דגים טריים. המפגש בין המלומד התמהוני לבין הדייגים החששנים היה מעט מביך, אך הסתיים בידידות מפתיעה. מאז, נהג קאיוס לבקר בכפר מדי פעם לקנות דגים טריים ולשוחח עם התושבים.
שבועות לאחר מכן, במהלך סופה עזה, מספר דייגים נסחפו עם סירתם לים הסוער. קאיוס, שצפה במתרחש ממגדלו, השתמש בידע ההנדסי שלו ובתושייתו כדי לארגן חילוץ מהיר ויעיל, ייתכן תוך שימוש במתקנים שבנה או בידע על זרמי הים. הצלחת החילוץ קשרה קשר עמוק של אמון והערכה בינו לבין תושבי הכפר.
השמועות על האירוע התפשטו, אך גם עוותו ככל שהתרחקו מהמקום. קבוצת הרפתקנים או שכירי חרב מהמערב, שנודעו בשם “הלוחמות המחושבות”, שמעה סיפורים מעוותים על כך שקאיוס הוא עריץ השולט בכפר ביד קשה ופוגע בתושביו. הן יצאו במטרה “לשחרר” את הכפר משלטונו. כשהגיעו למקום, נוכחו במהרה בטעותן. קאיוס המבולבל, שהבין את טעותן, פנה אליהן והציע להן עבודה בסיוע בחפירות ובמחקר בהריסות, משימה שדרשה כוח אדם מיומן.
דפוס זה חזר על עצמו: אנשים שונים הגיעו לאזור, התרשמו מקאיוס ומיכולותיו, והחלו לקיים עמו קשרי מסחר ועבודה. בהדרגה, מצא את עצמו קאיוס מעורב יותר ויותר בניהול העיירה הקטנה שצמחה סביב מגדלו. המקומיים החלו לכנותו בחיבה “המנהיג קאיוס” או אפילו “המלך קאיוס”, הן בשל תפקידו המרכזי בניהול ענייני הקהילה (גם אם לדבריו, הדבר נכפה עליו), והן משום שהכינוי גרם למלומד המזדקן והצנוע להסמיק במבוכה. העיירה גדלה והתרחבה, וקאיוס מצא עצמו עוסק במגוון תחומים: תכנון ובנייה, ביטחון, ניהול כספים ואף פיתוח קשרי מסחר. היו לו יועצים רבים, רובם חבריו הקרובים שהגיעו עם הזמן, אך דעתו נחשבה תמיד למכרעת, בשל חוכמתו וניסיונו.
בשנת 927, העיירה כבר הייתה גדולה דייה להיחשב לעיר, והתושבים נהגו לקרוא לה בפשטות “העיר של קאיוס”.
קאיוס, שהרגיש כי ימיו מתקרבים לסופם, החליט לקחת אחריות מלאה על העיר שצמחה סביבו, והחל לפעול במרץ כדי להבטיח את עתידה ומורשתו. הוא שאף להפוך את העיר, השוכנת בעמק פורה ונהנית מגישה לנהר ולים, לבירתה של מדינה עצמאית, אם כי ידע כנראה שלא יספיק להקים אותה בעצמו. הוא גם הבין שהידע המדעי והטכנולוגי המתקדם שלו, אותו נאלץ להזניח ככל שהתפתחה העיר וגזלה מזמנו, חייב להישמר ולהמשיך להתפתח על ידי השליט הבא. קאיוס האמין כי מנהיגים בעלי ידע רחב ויכולות אינטלקטואליות גבוהות יהיו שליטים טובים ויעילים. יחד עם זאת, הוא זכר כיצד בימיה הראשונים של העיר, המוניטין שלו כאיש מסתורי ובעל ידע נדיר משך תשומת לב לא רצויה וחשדנות. הוא חשש ששושלת של שליטים שיתמקדו יתר על המידה במחקרים יוצאי דופן או בטכנולוגיות לא מוכרות עלולה לעורר עוינות ופחד מצד שכנים ומעצמות אחרות.
לפיכך, היו לקאיוס שתי מטרות עיקריות: לבחור יורש ראוי, שיבין את גודל האחריות ואת חשיבות המשך פיתוח הידע, וכן למצוא דרך להציג את ההיסטוריה המוקדמת של העיר ואת תפקידו שלו באופן שלא יעורר חשד או עוינות, אלא ידגיש את ההיבטים החיוביים של מנהיגות נאורה ופיתוח קהילתי.
באופן מרשים, קאיוס הצליח בשתי המשימות.
ליורשו בחר בצעיר מבטיח בשם מלונטיקוס (Melontikos). הצעיר היה בנה של אחת מאותן “לוחמות מחושבות” שהגיעו לעיר שנים רבות קודם לכן. אמו הייתה אישה מלומדת ובעלת עקרונות חזקים, בעוד אביו, על פי המסופר, הגיע מארצות הצפון והיה איש חזק ובעל השפעה. מלונטיקוס עצמו היה תוצר של אותו מיזוג תרבויות נדיר אך נפוץ בעיר של קאיוס. הוא היה תלמיד מוכשר של קאיוס, למד ממנו רבות על הנדסה, חקר חומרים ופילוסופיה, והיה בעל מצפן מוסרי חזק וזיקה למסורות המקומיות. כל תושבי העיר הכירו אותו היטב ואהבו אותו. קאיוס היה בטוח שהוא הבחירה הנכונה.
כדי לטשטש את ההיבטים יוצאי הדופן והמסתוריים בהיסטוריה המוקדמת של העיר ובמקורות הידע שלו, קאיוס נקט בצעד מחוכם: הוא החל בתהליך ארוך ומתוכנן של כתיבת היסטוריה רשמית ועיצוב נרטיב ציבורי. הוא דאג לכך שהידע הטכני המתקדם והשיטות הניסיוניות שפיתח יתועדו ויישמרו בצורה מאובטחת וסודית, אולי במתקן מיוחד או ארכיון נסתר. במקביל, הוא הפיץ גרסה פומבית של ההיסטוריה, שהדגישה את ההיבטים הקהילתיים, המנהיגותיים וההנדסיים המקובלים, והשמיטה או פירשה מחדש אירועים או יכולות שעלולים היו להיתפס כחריגים או מאיימים. התהליך היה מורכב ודרש השפעה רבה על הזיכרון הקולקטיבי והתיעוד ההיסטורי, אך קאיוס, בחוכמתו ובהשפעתו, הצליח לבסס את הגרסה הזו. הוא אף דאג לכך שבית המלוכה העתידי ויורשיו המיועדים יהיו מודעים להיסטוריה המלאה ולידע הסודי, בעוד שהציבור הרחב ושאר העולם יכירו רק את הגרסה המתונה. מאמץ זה, שהתבסס על שליטה במידע ועיצוב תודעה, היה כה יסודי עד שהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית של העיר.
מלונטיקוס עלה לשלטון בשנת 948 והיה שליט אהוב, על אף הציפיות הגבוהות שהיו ממנו כיורשו של קאיוס. הוא ניחן בהבנה עמוקה יותר של אנשים מקודמו, והפגין חריפות מחשבה פוליטית ותכנון אסטרטגי מרשים. הוא יזם את ייסודה של פילוסופיה אזרחית מאחדת עבור העיר, שלימים שינתה את שמה ל”קיוס” (שיבוש נפוץ של שמו של קאיוס). הייתה זו תפיסת עולם ייחודית, ששילבה בין רעיונות פילוסופיים שונים שהיו נפוצים ביבשת (בהשראת דמויות כמו אתנה ואודין כמייצגות חוכמה וכוח), לבין הערכים והמסורות שהתפתחו בעיר תחת הנהגתו של קאיוס.
מלונטיקוס הבחין כי המדינות היציבות והחזקות באזור (כמו הרפובליקה וג’אקניה) נשענו על בסיס תרבותי ואידאולוגי משותף חזק. כדי להבטיח שקיוס תוכל להפוך לבירתה של מדינה משגשגת וחזקה, הוא החל לחקור את המרכיבים התרבותיים והחברתיים המשותפים לתושבי העיר והעמק האמסיאני הסובב אותה.
מסעותיו הרבים בקרב פשוטי העם הקנו לו תדמית של שליט צנוע ונגיש, שאינו מתנשא מעל נתיניו. הדבר חיזק את אהדת הציבור אליו וסלל את הדרך לרפורמות התרבותיות והחברתיות שיזם. מלונטיקוס זיהה מספר מאפיינים חשובים בקרב תושבי העיר והעמק, שהיוו בסיס לתפיסת העולם שיצר: הם היו קהילה מגוונת של מהגרים ופליטים מרחבי היבשת, שהגיעו לחפש עתיד טוב יותר. גיוון זה הביא עמו שפע של תרבויות ומסורות. תושבי העמק העריצו את קאיוס, שסימל בעיניהם את המנהיג החכם, היעיל והמסתורי במקצת, שידו בכל. באופן מעניין, מלונטיקוס זיהה נטייה בקרב רבים לראות את המציאות במונחים פשוטים של טוב ורע: קאיוס והעמק כמייצגי הטוב, והשליטים של הסולטנות הסארנידית מדרום כמייצגי הרוע. אנשי הגבעות והעמקים שביניהם נתפסו כגורם מאזן, ששימש חיץ טבעי וצבאי.
עשר שנים מאוחר יותר (958), מלונתיקוס גיבש את דת הפאיוס על סמך המסעות שלו. הדת שמה בראשה שתי דמויות מפתח חשובות - אודין ואתנה, במובן מסויים אלים משמעותיים בתרבויות שמהן הגיע מלונתיקוס עצמו, ובמובן אחר אלים שיצגו אספקטים חזקים ואהובים בשני שליטיה של קיוס - חוכמה, אסטרטגיות, אורך רוח והנהגה.
הדת התקבלה באהדה רבה בקרב תושבי העיר והחלה להתפשט ברחבי העמק האמסיאני.
במשך 22 השנים הבאות, עמל מלונטיקוס ללא הרף על חיזוק הקשרים בין עירו לבין שאר היישובים באזור. הוא כרת בריתות הגנה עם כפרים ועיירות, הבטיח הגנה מפני פשיטות סארנידיות ופיתח קשרי מסחר פורים. הוא שלח סוקרים וגיאולוגים שיצרו מאגר מידע מרשים על אוצרות הטבע בעמק, והחל ברכישת זכויות כרייה ועיבוד. הוא חיזק את קשרי המסחר עם השבטים מצפון, והחל לאמן צבא קטן ומיומן שפטרל בגבולות העמק. לבסוף, שכר מספר קבוצות של שכירי חרב או סיירים מנוסים כדי לסייע במיגור שודדים וחיות מסוכנות, ובאיתור שרידים עתיקים בעלי ערך היסטורי או כלכלי.
בשנת 973, אירעה תפנית דרמטית: אחד מסוקריו של מלונטיקוס גילה מרבצי עופרת עצומים בהרי ג’יוטי, בעת שחיפש מחצבים. ההרים היו מיושבים בדלילות ונחשבו למקום קדוש לאלים הישנים, ולכן מעטים התקרבו אליהם. הדבר אפשר למידע על התגלית להגיע ישירות למלונטיקוס לפני שהתפשט.
מרבצי העופרת היוו הזדמנות כלכלית אדירה. מלונטיקוס פעל במהירות להקמת מכרה עופרת מוגן ויעיל בהר. ההכנסות העצומות מהמכרה הזניקו את תוכניות הפיתוח של מלונטיקוס, אפשרו לו לחזק את צבאו וביצוריו.
בשנת 980, קיוס וסביבתה היו מאורגנות ומבוססות דיין, ומלונטיקוס הכריז על הקמתה הרשמית של המדינה. הוא בחר לקרוא לה “סוואדיה”, על שם דמות מהעבר שקאיוס הזכיר לעיתים בשיחותיהם.
Reign
יומיים לאחר ההכרזה, החלה הסולטנות הסארנידית בפלישות מתוגברות לשטחה של סוואדיה, במטרה לפגוע בכפרים ולערער את הממלכה הצעירה בטרם תתבסס. מלונטיקוס, שצפה מהלך כזה, היה מוכן. בכל נקודת פלישה, הכפרים נמצאו נטושים, תושביהם פונו מראש למקומות בטוחים. הפושטים הסארנידים מצאו עצמם חודרים עמוק יותר ויותר לשטח עוין וריק. כשהבינו את התרמית, היה מאוחר מדי. מלונטיקוס השתמש בידע הנדסי נרחב ובתכנון מוקפד כדי להטות נתיבי נהרות ולבנות סכרים זמניים. ברגע הנכון, פריצת הסכרים באופן מבוקר הציפה שטחים נרחבים, לכדה והטביעה חלקים גדולים מצבא הפלישה הסארנידי. באותו הזמן, צבא סוואדיה פתח במתקפת נגד מהירה אל שטחי הסולטנות, שתפסה את הסארנידים לא מוכנים וללא הגנות מספקות. הלחימה נמשכה כשלוש שנים, ובסיומה נחתם הסכם הפסקת אש (983). סוואדיה סיפחה שטחים נרחבים והתבססה ככוח אזורי משמעותי.
לאחר ההסכם, התמקד מלונטיקוס בביצור מעמדה של סוואדיה ובחיפוש אחר יורש. בדומה לקאיוס, הוא האמין בחשיבות המשך פיתוח הידע והטכנולוגיה הייחודיים של הממלכה, וידע שיש להכשיר את היורש מוקדם ככל האפשר.
במשך עשרים השנים הבאות, סוואדיה המשיכה להתפתח. הממלכות השכנות, שהיו עדות לתבוסת הסולטנות, שמרו על יחסים זהירים אך יציבים עם הממלכה הצעירה. מלונטיקוס ניצל את הזמן לרקימת הסכמי סחר, קידום המחקר המדעי וההנדסי, והמשיך בחיפוש אחר יורש מתאים. הוא הציב דרישות גבוהות, בהשראת דמותו של קאיוס, והתקשה למצוא מועמד שיעמוד בכולן.
בתחילת שנת 1003, המצב השתנה. הסולטנות, שחיפשה נקמה על תבוסתה, רקמה בחשאי תוכנית מתקפה רחבת היקף. הם כרתו בריתות עם שבט הפרזקאטי ממערב ועם שבטים מצפון (שהתנגדו לניסיונות הסיפוח של הרפובליקה), והבטיחו לכל אחד מהם נתחים משטחה של סוואדיה לאחר נפילתה. תוכניתם כללה גם היבט כלכלי: השתלטות על מכרות העופרת בג’יוטי, שימוש בהון העצום לשיסוי אויביהם הטבעיים של השבטים (השבט הבזאני מדרום והרפובליקה מצפון) זה בזה, ובכך להחלישם ולאפשר לסולטנות לכבוש את יתרת שטחי סוואדיה.
המתקפה המשולשת, שזכתה לכינוי “מתקפת המערבולת”, תפסה את סוואדיה במצב קשה. כוחותיה היו מאומנים ומוכנים, אך הלחימה בשלוש חזיתות בו-זמנית, מול אויבים בעלי סגנונות לחימה שונים, היוותה אתגר לוגיסטי וטקטי עצום. בנוסף, לשבט הפרזקאטי היו מנהגי סגידה לשדים שסיפקו להם יכולות לחימה מסוכנות במיוחד. לאט אך בביטחון, מלונטיקוס חש שהמלחמה נוטה לרעתם.
במשך חמש השנים הבאות, הלחימה נמשכה לסירוגין. סוואדיה הייתה בנחיתות מספרית וטקטית, אך המורל הגבוה של חייליה וכישרונם הצבאי אפשרו להם להאט את התקדמות האויב ולבלום מתקפות, גם אם באופן זמני. ויחד עם זאת, המורל החל לרדת, האספקה הידלדלה, והמערבולת איימה לבלוע את הממלכה הצעירה.
הישועה הגיעה בדמותו של גנרל נועז בשם סוּטיראס (Sutiras). סוטיראס לא בא מרקע אקדמי או צבאי מסורתי. הוא גדל בקרבת הרי ג’יוטי ועבד ככורה עופרת בצעירותו. סכנות הכרייה והחשיפה לחומרים מזיקים היו מוכרות לו היטב, והוא ראה סבל ומחלות רבות סביבו. הדבר הניע אותו לפתח רצון עז להבין את העולם ולמצוא פתרונות לבעיות שהעיקו עליו ועל חבריו. הוא לא למד באקדמיות, אך דאג שבניו יקבלו השכלה רחבה ויצאו לבירה ללמוד את מדעי הטבע וההנדסה המתקדמים ביותר, והם אף נסעו למדינות רחוקות ולמדו את רזי האלכימאות.
כשהמלחמה פרצה, סוטיראס התגייס לצבא וטיפס במהירות בסולם הדרגות. הוא לא היה לוחם מצטיין, אך ניחן בכישרון טבעי לאסטרטגיה וטקטיקה, ובכריזמה סוחפת. שלושת בניו חזרו לסוואדיה שירתו תחת פיקודו, והוא למד מהם רבות על היישומים המעשיים של הידע שרכשו – הם התמחו בעיקר בכימיה ואלכימיה, אך היו בקיאים גם בתחומי הנדסה ומדע אחרים.
עם השנים, שלושת בניו של סוטיראס זכו למוניטין רב בקרב המלומדים והמהנדסים של הממלכה ומחוצה לה, ושמותיהם הפכו לשם דבר בתחומם: ווקיל ‘האש השחורה’, מפתח תערובות נפיצות וחומרי בעירה רבי עוצמה ששימשו להרס ביצורים וחומות; תמס ‘גונב הנשימה’, מפתח גזים רעילים, חומצות וערפילים טקטיים; וקאלון ‘צפחת הזהב’, שתרם רבות לפיתוח תרופות ושיקויים לטיפול בפצועים בשדה הקרב.
כשהמלחמה החריפה והגיעה למבואות הערים, סוטיראס הצליח לשכנע את הפיקוד העליון לשנות טקטיקה: ממגננה סטטית ונסיגה, ללוחמה אסימטרית בשטח בנוי ובתת-קרקע. הוא ניצל את היכרותו העמוקה עם כרייה ומנהרות כדי לחפור רשתות תת-קרקעיות מתחת לערים ולכפרים, להטמין מלכודות מתוחכמות ולהסתיר לוחמים ואזרחים במקומות מסתור. הידע הייחודי הזה, שנרכש בעבודה במעמקי האדמה, נתן לו יתרון מכריע, שכן לאויב לא הייתה היכרות דומה עם סביבת לחימה זו.
השיטה שלו הייתה מסוכנת ודרשה לאפשר לאויב לחדור עמוק יותר לשטח סוואדיה מבעבר, כדי ללכוד אותו במלכודות המוכנות. מלונתיקוס, שהיה נואש, ראה בעיניו של הגנרל הצעיר נחישות ותעוזה ששכנעו אותו לתת בו את מבטחו.
בעזרת בניו ומומחיותם, חיזק סוטיראס את הצבא ואת מערכי ההגנה של סוואדיה. הוא החל להלום בכוחות האויב שחדרו לכפרים ולעיר הבירה, תוך שימוש במנהרות למארבים, איגופים והתקפות פתע. הוא יצר תוואי שטח מסוכנים ומלאי מלכודות, ניהל קרבות במעברים צרים שהפכו את יתרונם המספרי של הפולשים לחסרון, ותמרן אותם למלכודות קטלניות.
בנוסף לכישרונו הטקטי, סוטיראס גילה יכולת מנהיגות יוצאת דופן, שהפיחה רוח לחימה חדשה בצבא. הוא גם גילה עניין בכתבים עתיקים ובסמלים, והשתמש בהם אולי כצפנים וכסמלים מעוררי השראה לחייליו, ובכך שילב את החדשנות הטכנולוגית של בניו עם טקטיקות פסיכולוגיות ופיקוד סוחף.
המלחמה שינתה את פניה, והמורל הסוואדי נסק. הטקטיקות של סוטיראס הפכו את “המערבולת” על יוצריה. בתום 3 שנים נוספות של לחימה קשה, בשנת 1011, הסתיימה מלחמת המערבולת בניצחון סוואדי, כשצבאות האויב המובסים נסוגו בבושת פנים.
לאחר הניצחון המרשים, הפך סוטיראס לגיבור לאומי. הוא קודם לתפקיד מפקד הצבא, ומלונתיקוס החל לטפח אותו כיורשו המיועד. בזמן הכשרתו, קידם סוטיראס רעיונות של התיישבות מחדש ופיתוח אזורי כאמצעי לשיקום הממלכה לאחר המלחמה. הוא יזם הקמת כפרים חדשים והחל בסיפוח זהיר של שטחי אויב שננטשו מצפון ומדרום. הוא שלח את שלושת בניו, יחד עם חבר קרוב מימי הכרייה שהיה גם הוא לוחם מוכשר, ארנסטו בלידוורד, להקים עיר חדשה בצפון הממלכה.
בשנת 1014 קמה העיר רייבן בצפון סוואדיה. היא נקראה על שם גיבורה אגדית מסיפורי עם, במטרה למשוך מתיישבים ומבקרים. העיר הפכה למרכז חשוב של ידע ומחקר, בין השאר בזכות המוסד שהקימו בניו של סוטיראס – אגודה אלכימאית והנדסית שכונתה “הטריסמאגיסטוס”, שהמשיכה לקדם את תחומי האלכימיה, ההנדסה והמטלורגיה.
בשנת 1018, מלונתיקוס מת בשנתו, לאחר שהעביר רשמית את השלטון לסוטיראס מספר חודשים קודם לכן. סוטיראס היה מלך אהוד ומשפיע, וקידם במהלך שנות שלטונו יוזמות רבות ומשמעותיות. הוא הרחיב את גבולות הממלכה, חיסל סופית את האיום מצד שבט הפרזקאטי, סלל דרכים חדשות, ופיתח קשרי מסחר משגשגים, כולל עם שבטים שהיו בעבר עוינים. הצבא תחת פיקודו התחזק והתמקצע, וקיוס הפכה למרכז מסחרי ותרבותי מפורסם.
בשנת 1078 קרסה הסולטנות הסארנידית, כתוצאה ממלחמות פנימיות, שחיתות, ולחץ חיצוני מתמיד שהפעילה סוואדיה. היא התפצלה למספר מדינות קטנות יותר, וסוטיראס ניצל את ההזדמנות לספח שטחים נוספים. הוא כבר היה מבוגר מאוד וידע שימיו ספורים, אך היה מוכן לכך; את יורשו, קיטארס (Kitaras), בחר עשר שנים קודם לכן. קיטארס היה סוחר בדים עשיר ומצליח, שבמהלך אחד ממסעותיו נקלע לחוויה מטלטלת – הוא נשאב אל הפיווילד. החודשים שבילה בתנאים קשים ובסביבה זרה פקחו את עיניו לאפשרויות חיים שמעבר למסחר ולכסף. כשחזר, החל לחקור בשקדנות כל פיסת ידע היסטורי, מדעי או טכנולוגי שיכל למצוא, ובמיוחד התעניין בשרידי הידע של לורשיה העתיקה. הוא גילה ותיעד טכניקות ורעיונות שנשכחו, וחלק ממחקריו, כך נטען, חשפו סודות הנדסיים וארכיטקטוניים מרשימים מהעיר העתיקה.
סוטיראס מלך עוד 13 שנה בזמן שיורשו העמיק במחקריו, ובשנת 1091 פינה את כסאו לקיטארס. קיטארס המשיך בדרכם של קודמיו: הוא הרחיב את שטחי הממלכה, וניסיונו כסוחר הפך אותו למנהיג ממולח שידע לקדם עסקאות והסכמים שהעלו את קרנה של סוואדיה. הוא יזם בניית מבני ציבור מרשימים כמו אצטדיונים ותיאטראות, ודאג לרווחת התושבים יותר מקודמיו. מחקריו ההיסטוריים והטכנולוגיים סייעו לו לשפר את חיי התושבים, והוא אף הקים סדנאות ומרכזי מחקר קטנים (“מעבדות”) שנועדו לשפר ולייצר כלי נשק ושריון מתקדמים עבור הצבא, כהכנה לאפשרות של מלחמה עתידית. הוא היה מודע לשאיפות ההתפשטות של הרפובליקה הלקסליאנית מצפון ולחוסר היציבות במדינות שמדרום, והתכונן לכל תרחיש.
או לפחות, כמעט לכל תרחיש.
Fall
בשנת 1145 חלה קיטארס במפתיע במחלה קשה. הוא לא הספיק לבחור יורש באופן מסודר, אך כשהתברר לו שמחלתו חשוכת מרפא, הוא מינה את אחד מראשי מרכזי המחקר שהקים – מקארתו (Mekarto), בחור צעיר (בן 20) ושאפתן, שבא ממשפחה עשירה שסיפקה לו השכלה במנהל ובמסחר.
קיטארס מת בשנת 1146, ומקארתו עלה לשלטון. בעשר השנים הראשונות, נראה היה שהכל כשורה. הוא מלך באדיבות והמשיך את דרכם של קודמיו. אך בהדרגה, צדדים אפלים באופיו החלו לצוץ. מקארתו היה שאפתן, אך גם נהנתן וחסר סבלנות. הוא לא היסס לדרוס באגרסיביות את מי שהתנגדו לו או עיכבו את תוכניותיו. הוא זילזל בעצות יועציו, וכשאלו התעקשו – הורה להוציאם להורג. היה זה צעד חסר תקדים בתולדות הממלכה, אך מקארתו לא נרתע מהתגובות החריפות. הוא המשיך לנהוג בשרירות לב ופזרנות, החליף את צמרת הצבא והממשל במקורבים ובחנפנים, ונהג ביד קשה יותר ויותר נגד מבקריו ומתנגדיו, כולא ומוציא להורג ללא היסוס. בשנת 1189, עשה מקארתו טעות גורלית: הוא הוציא להורג כוהן של אודין, שהעז למתוח ביקורת על כך שהמלך מתעלם מעניי העם. צעד זה הצית מלחמת אזרחים עקובה מדם.
זו הייתה מלחמת אזרחים מהקשות שידעה היבשת. היא נמשכה 30 שנה (עד שנת 1219), וערים שלמות, ביניהן קומראק ולבונטיין (שתי ערים חדשות שקמו לאחר רייבן), נשרפו ונהרסו כליל. המלחמה הסתיימה בניצחון טכני של המלוכה – אך הניצחון הזה היה מהול בהישג מוסרי לעם. בחור צעיר ומבריק בשם מיתרדייטיס השישי (Mithradaitis VI), ששירת בצבא המלוכה, הצליח לחסל את מנהיג המורדים הכריזמטי סיירוס, במהלך שנתפס אלוהית. מקארתו, שהיה כבר זקן ותשוש מהמלחמה, החליט לאמץ את מיתרדייטיס כיורשו, אולי מתוך הבנה שהממלכה זקוקה למנהיג צעיר ופופולרי כדי להשתקם.
מיתרדייטיס עלה לשלטון בשנת 1225 והפך במהירות למלך אהוב, שפעל לאיחוי הקרעים בעם. אף שלחם בשורות המלוכה, הוא הבין את צדקת טענות המורדים וידע שהניצחון, שהבטיח את המשך קיומה של סוואדיה, דרש מחיר כבד של דיכוי מרד שהיה לו בסיס מוצדק. בין סוף המלחמה לעלייתו לכס, הקדיש מיתרדייטיס זמן רב ללימוד ומחקר, במיוחד בתחומי האלכימיה והרפואה. כשעלה למלוכה, בגיל 30, שמו כבר נודע בממלכה לא רק כגיבור המלחמה, אלא גם כאיש אשכולות ומלומד מכובד. חצרו הפכה למרכז משיכה לחוקרים ואנשי ספר מרחבי העולם.
מיתרדייטיס נודע כחוקר נלהב של אלכימיה ורפואה, וברבות השנים התמקד בחיפוש אחר מה שכונה “הפנקיאה” – תרופה או טיפול אוניברסלי למחלות. בצעירותו שרד הכשת נחש ארסי, ומאז הקדיש שנים לפיתוח שיטות לחיסון עצמי מפני רעלים שונים. הוא הפך לחסין כל כך, עד שנהג להפגין זאת בפומבי, כשהוא טועם מכל מזון שהוגש לו ללא חשש. הוא נהג לומר שחלומו הגדול הוא לראות עולם בריא ומשגשג, לאחר שהמדענים יפענחו את סודות הריפוי. במקביל לאהבתו למחקר, הוא עבד קשה מאוד כדי לשקם את ממלכתו מפצעי מלחמת האזרחים ולהכינה לאתגרים הצבאיים שציפו לה מצד שכנותיה.
43 שנה לאחר מכן (1268), החל הקמפיין הלקסליאני – מסע הכיבושים הגדול של הרפובליקה הלקסליאנית. מיתרדייטיס צפה את בואו והכין את צבאו ככל שיכל. 7 שנים מאוחר יותר, בשנת 1275, פלשו צבאותיו של אוסטגר וורלדשייפר (ostagar Worldshaper) לסוואדיה. צבא סוואדיה היה חזק ומוכן, אך 30 שנות מלחמת אזרחים הותירו את אותותיהן. הצבא הלקסליאני, מאומן היטב, ממושמע ובעל עליונות מספרית וקוסמי קרב מוכשרים, הביס את הסוואדים ברוב הקרבות. רייבן נכבשה כמעט מייד, והדרך שנסללה דרכה מהצפון זכתה לשם “דרך החרבות”. בשנת 1278, תוך 3 שנים, הגיעו הצבאות הלקסליאנים עד להרי ג’יוטי וכבשו את מכרות העופרת. הייתה זו נקודת מפנה קריטית: המכרות, שהיו בסיס עושרה של סוואדיה ומעולם לא נכבשו, הפכו למקור מימון לאויביה. באותה העת נכבש גם האגם הצפוני של סוואדיה, שלימים שינה את שמו ל “קינתה של סוואדיה” בעקבות המאורעות.
הלחימה שלאחר כיבוש המכרות הייתה קשה ועקובה מדם. מיתרדייטיס והגנרל הראשי שלו, אטראקסיאס (Atraxias), ניהלו קרבות הגנה עיקשים על כל פיסת אדמה, נחושים למנוע כל התקדמות נוספת. אך הצבא הלקסליאני היה מוכן לנקוט בטקטיקות אכזריות, כולל שריפת כפרים ושדות (“אדמה חרוכה”), כדי להבטיח את התקדמותו. שטחים רבים לא נכבשו, אלא פשוט הושמדו. בתום 7 שנים נוספות של לחימה, רק הבירה קיוס עצמה נותרה בשליטה סוואדית, והיא הושמה תחת מצור כבד.
לאורך שנים אלו, עמד מיתרדייטיס שוב ושוב בפני הדילמה הקשה: להיכנע ולהפוך את סוואדיה לחלק מהאימפריה הלקסליאנית המתהווה, או להמשיך להילחם עד הסוף המר? בכל פעם, היה מוצא את עצמו מהרהר בקריפטת המלכים, מול פסליהם של קודמיו: מקארתו, קיטארס, סוטיראס, מלונטיקוס, קאיוס. שושלת מפוארת שארכה 300 שנה, מהיציבות והמשפיעות בתקופה שלאחר החורבן העתיק של האימפריה. האם הוא, מיתרדייטיס, יהיה זה שיביא לסיומה? סוואדיה ידעה מלחמות ואתגרים והתגברה עליהם. האם כניעה היא הדרך?
מן הצד השני, סוואדיה הוקמה מתוך דאגה לתושביה, ורווחתם תמיד הייתה בראש סדר העדיפויות של מלכיה (למעט מקארתו). האם המשך הלחימה חסרת הסיכוי שירת את טובתם? האם מחיר שימור השושלת היה שווה את סבלם המתמשך?
לצידו של מיתרדייטיס עמד הגנרל אטראקסיאס – לוחם ומפקד עשוי ללא חת, שצבר מוניטין עוד במלחמת האזרחים כמנהיג צבאי מרשים בצד המורדים. מיתרדייטיס גייס אותו לצבא מיד לאחר שעלה לשלטון, מתוך הכרה בכישרונו הצבאי וביושרתו הבסיסית, גם אם היו ביניהם חילוקי דעות בעבר. עם זאת, אטראקסיאס היה גאה מאוד, והרעיון של כניעה לאויב היה בלתי נסבל עבורו. קולו תמיד התנגד בתוקף לכל הצעה של כניעה או פשרה.
במהלך המצור על קיוס נעשו ניסיונות להגיע להסדרים. אוסטגר וורלדשייפר התרשם מהעמידה העיקשת של סוואדיה, ולמרות שכבר כבש את רוב הממלכה, היה מוכן לדון בתנאי כניעה מכובדים כדי לסיים את המצור במהירות. אך מיתרדייטיס, כשאטראקסיאס מחזק את רוחו הלוחמנית, סירב. קיוס הייתה עיר מבוצרת היטב, מלאה במנהרות סודיות מימי סוטיראס, רחובות מפותלים וביצורים עתיקים מימי מלונתיקוס. מיתרדייטיס קיווה שהמצב הגלובלי יאלץ את הלקסליאנים להקל את המצור, והשתמש בקשרי המסחר שלו כדי להבריח אספקה לעיר דרך הים, מנמל טרמיסיס שבג’אקניה השכנה.
שנה וחצי לתוך המצור, בשנת 1287, החליט אוסטגר וורלדשייפר לצאת למתקפה על ג’אקניה ולכבוש את טרמיסיס, כדי לחסום את נתיב האספקה הימי לקיוס. להפתעתו, הוא הצליח לפרוץ דרך ג’אקניה בקלות יחסית ולכבוש את טרמיסיס וסביבתה תוך חמישה חודשים. אולם, במהלך תקופה זו, התפתחויות בלתי צפויות בחזיתות אחרות (הטבח בקולדהארט, המלחמה האולימפיאנית) הסיטו את תשומת ליבו הרחק מקיוס, שנותרה תחת מצור מדולל אך עדיין עומדת איתנה.
במשך 13 השנים הבאות, קיוס עמדה במצור. למרות ניסיונות רבים ויצירתיים לשבור אותו, הם לא צלחו. מיתרדייטיס חקר את כתביהם של סוטיראס ובניו, את תוכניות הביצורים של מלונטיקוס וקאיוס, ואף את הנוסחאות האלכימיות והרפואיות הלא גמורות שלו עצמו, אך ללא הועיל. הצבא הלקסליאני, אפילו הכוחות המצומצמים שנותרו לשמור על המצור, היה חזק מדי. בשלב מסוים, ההצעות לכניעה הפסיקו להגיע, ומיתרדייטיס ידע שאם המצור יסתיים בתבוסה, גורלו וגורל משפחתו יהיה מוות.
הטקטיקות בקיוס הפכו נואשות יותר ויותר. אטראקסיאס הוביל משימות התאבדות נועזות, וחומרים או שיטות לחימה שנחשבו בעבר מסוכנים מדי הפכו לשגרה. דבר לא עזר, ומיתרדייטיס ואטראקסיאס החלו לדון באפשרות הקיצונית ביותר – פריצת הסכרים הגדולים שליד העיר כדי להציף את המחנה הלקסליאני, גם במחיר הרס העיר עצמה. מיתרדייטיס התנגד לכך בכל תוקף – אם קיוס עתידה ליפול, אין סיבה שתושביה יפלו איתה. את ימיו האחרונים בילה בניסיון להשלים את מחקריו הרפואיים, להבריח את מי מבני משפחתו שיכל מהעיר, ולדאוג שעבודת חייו – המחקר על ה”פנקיאה” – תישמר במקום מבטחים במעבדתו הסודית.
בשנת 1300, הגנותיה של קיוס נפרצו והעיר נפלה. מיתרדייטיס הוצא להורג. גורלו של אטראקסיאס לא נודע בוודאות – יש אומרים שנעלם, אחרים שנהרג בקרב האחרון. קיוס הפכה לחלק מהשטח הלקסליאני. חודש לאחר מכן, הסכר הגדול נפרץ. עד היום, היסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי הסיבה: האם הייתה זו תאונה טראגית, פעולת נקם אחרונה של תומכי מיתרדייטיס או אפילו של רוחו של מיתרדייטיס עצמו (שמעט התיעודים ההיסטוריים שלאחר חורבנה של העיר טוענים שרודפת את הריסותיה), או מעשה מכוון של אטראקסיאס הנעלם. כך או כך, הצבא הלקסליאני ברובו כבר לא שהה באזור, והנפגעים העיקריים היו שרידי תושבי סוואדיה, שמתו בהמוניהם בהצפות ונאלצו לנטוש את אדמותיהם הפוריות. קיוס, העיר שהייתה לאגדה, שקעה והפכה לחורבה בלב ביצות רחבות ידיים, ואיתה נקברו אוצרותיה וידיעותיה הרבות.